פרשת "וַיִּקְרָא", פ' שקלים מפטירים: "עם זו..."

"ויקרא אל משה..."(א-א)

המדרש אומר:"עשרה שמות נקראו לו למשה:ירד-לפי שהוריד את התורה מלמעלה למטה, אביגדור- אביהם של גודרים, חבר- שחיבר את הבנים לאביהם שבשמים, אביסוכו- אביהם של נביאים שסוכים ברוח הקודש... אמר לו הקב"ה למשה:חייך, מכל שמות שיש לך איני קוראך, אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה- משה". ויש לתמוה, מדוע דווקא מעשרה שמות של משה בחר הקב"ה בשם משה? הרי בשם זה לכאורה, אין קשר לאישיותו של משה, יש בו רק שבח לבתיה על שמשתה את משה מן המים והצילה אותו. ויש לומר, כי בתיה בעוברה על מצוות אביה ובהצלתה את משה במסירות נפש עילאית, חקקה כוח מעשה זה בגופו של משה ונעשה מעשה זה חלק מעצמותו של משה. כי כך הוא טבע הדברים בבריאה, כל מה שהנותן משקיע במקבל, משאיר רושם במקבל ולכן השם משה, שקראה לו בתיה, עולה בחשיבותו על כל השמות האחרים.

"ויקרא אל משה"- א' זעירא, הם תינוקות של בית רבן- משה הוא הבחיר בשמותיו. ללמד כפי ההשקעה והטרחה שאנו משקיעים כך בהתאם נראה את התוצאות, הפירות. כפי המאמצים, מסירות הנפש של האבות, והמלמדים תינוקות לימוד וחינוך, כך נזכה ונראה בנים ובנות בדורות הבאים הולכים בדרכי אבות ואמהות ראשונים, אמן. (ליקוטי אליהו)

"כי יקריבו אותו לרצונו לפני ה'..."(א-ג)

את הרצון צריך להקריב לפני ה'. "בטל רצונך מפני רצונו", עיקר הכוונה אצל הקורבן-לבטל ולהקריב את הרצון לעבודת ה'. שכל כוחותיו החומריים והרוחניים יהיו נכנעים ומסורים לעבודת ה'.
החוזה מלובלין סיפר: שהקיסר נפוליאון שכב באחד מלילות החורף הקרים באוהל, כשעל גופו שמיכות עבות להגנתו מפני הכפור המאיים לחדור לעצמות. לפתע חש הקיסר בצימאון נורא למים, אולם מה קשה היה לו להיפרד מעם שמיכותיו הרכות והנעימות, אך תיכף ומיד ייסר את עצמו:נרפה! נרפה שכמותך! מהו, אפוא, ההבדל בינך לבין יתר שאר בני האדם? ובו במקום זינק מעל משכבו ויצא לקצה השדה, שם ניצבה חבית המים. אך ביקש להגיש את המים אל פיו ולהרוות בהם את צימאונו הנורא, והנה שוב הוכיח את עצמו: האם בעל תאווה כה גדול הנך, עד שלא עולה בידך להתגבר על חשקך לשתות, וכה הטרחת את עצמך וכה התאמצת אך לשם השגת כמה טיפות מים? אם כן הוא הדבר, מה בינך לבין שאר בני האדם? ונפוליאון לא שתה את המים, אשר כה התאווה להם. הוא שב לאוהלו, ושפתיו חרבות... לרצון שכזה, סיים רבנו החוזה את סיפורו, קורא הנני כוח שבירת הרצון. (ליקוטי אליהו)

"ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'..."(ב-א)

לרבי משה ליב מסאסוב הראו מן השמים, שבהונגריה מצויה נשמה גדולה שיש לחלצה. אסר רבי משה את מרכבתו ונסע להונגריה. חצה נהרות ויערות, עד שהגיע לאחו. ובאחו-גבעה מוריקה. ועל הגבעה רועים אווזים, עליהם משגיח רועה צעיר, נער כבן עשר. עיניו סורקות את אווזיו, את האחו הירוק, את תכלת השמים. ליבו מתרונן בהמיה, והוא נושא עין למרום וקורא: "ריבונו של עולם, אני אוהב אותך כל כך! תודה לך על הכל. תודה על השמש הזורחת והרוח הנושבת, תודה על החיים שהענקת לי ועל הבריאות בה חוננתני. תודה לך על שעיניים לי לראות כל זאת, ולב מתרונן בכל אלו!, כה דיבר הרועה הצעיר, ורבי משה ליב שומע. אבל הרועה עדיין לא סיים את דבריו. הוא פרש כפיו וקרא ברגש:"ריבונו של עולם, במה אוכל לגמול לך על כל חסדיך? במה אוכל לגמול לך על שנתת בלב אנשי העיירה למסור לידי את אווזיהם לרעותם, ואני יכול לקיים בשכרי את אימי האלמנה? הו, ריבונו של עולם, אילו היו לך אווזים-הייתי רועה אותם בחינם!" היה זה שיא ההקרבה מצד הרועה הקטן. אבל ריבונו של עולם לא הפקיד בידיו את אווזיו, והרועה לא מצא מנוחה: "הרי אתה היודע, ריבונו של עולם, שאילו הייתי יודע להתפלל- הייתי מתפלל לפניך. אילו הייתי יודע ללמוד בתורתך, הייתי הוגה בה כל היום! אבל... איני יודע לקרוא, ואיני יודע להתפלל. איני יודע מאומה..." ולאחר רגע של מבוכה, קרא בשמחה:"אבל דבר אחד אני יודע. יודע טוב יותר מכל ילדי העיירה! אני יודע לעשות 'היפוך ראש'. הנה, אעשה זאת לכבודך!" ותוך כדי דיבור נחת על ידיו והזדקר על רגליו בתנועה סיבובית במורד הגבעה. במהירות מסחררת ומיומנות מושלמת התהפך שוב ושוב עד ל... ידיו המושטות של רבי משה ליב מסאסוב... חיבקו רבי משה ליב בחום ובדמעות, והורה לו לכנס את אווזיו ולבוא עימו. יחדיו הלכו אל אימו האלמנה, ורבי משה נתן לה דמי מחייתה לשנה תמימה כדי שתרשה לבנה לבוא עימו ללמוד תורה. עם כל חום לבו, אמונתו הזכה וכישרונותיו הברוכים, עלה הנער והתעלה עד שהיה לאחד מגדולי ישראל: הצדיק הנודע רבי יצחק אייזיק מקאליב. למעשה, זהו המסר שבקרבן. הרצון לתת, לשלם, להכיר טובה על כל הטובה המורעפת עלינו ממרום. לומר: ריבונו של עולם, את עצמינו, את כל-כולנו, אנו חייבים לך. אילו הותר לנו, את עצמנו היינו מקריבים לך, שהרי כולנו שלך. אבל נצטווינו להמשיך ולחיות, להמשיך ולשרת אותך. לפיכך, אנא, קח מאיתנו תחליף, נקריב במקומו כבש או פר. בתור סמל, כמשל. ואנו עתה לא יכולים לתת זאת, אז נתפלל "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ושם נעבדך ביראה". ואין צורך לחכות עד אז. רוצה אתה להכיר תודה, לתת את כל כולך? אין צורך לפעול בקיצוניות, תתחיל בהדרגה. תן, בתור התחלה, שעה... שעה ללימוד תורה. אמת, אתה מקבל בה יותר משאתה נותן, אין כל ספק, טוען את מצברי הנשמה. אבל אם חש אתה תחושת הקרבה, הרי זה נפלא, זה קרבן! אתה עייף, מותש מעבודת היום, רוצה לנוח? הקרב את הרצון! כי הרצון קרוי "נפש תקריב", מקריבים קרבן, ומתכוונים לנפש!!! "- "ונפש כי (מעיין השבוע)

"כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'..."(ב-יא)

השאור והדבש הם שני קצוות, הן בטיבם והן בטעמם, זה חמוץ יותר מדי, וזה מתוק יותר מדי, באומרה שלא להקריב על המזבח "כל שאר וכל דבש", באה התורה ללמדנו, שהקצוות אינם רצויים לפני המקום, ואינם מביאים טובה לאדם, וראוי לנו להתרחק מהקיצוניות ולבחור בדרך הממוצעת (הקרויה שביל הזהב). (ליקוטי אליהו)

"דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא..."(ד-ב)

מדוע ההקדמה הזו של "דבר אל בני ישראל לאמר", ומדוע צוינה כאן הנפש דווקא? אלא, שהמדרש אומר על הפסוק:"ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש", שעם ישראל הוא כמו גוף אחד ונפש אחת, ואם אחד חוטא-הוא מזיק חלילה לכולם. כמו נוסע בספינה שקודח בה חור, שאין הוא יכול לומר לחבריו: אין זה עיסקכם! לכן, אמר הרב "ישמח ישראל", אמרה התורה:"דבר אל בני ישראל", תסביר להם ולמונעם מחטאים! (מעיין השבוע)

"והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה..."(ד-יב)

הרמב"ם שואל:מדוע אין שורפים את הפר על גבי המזבח? ומפרש שקרבנות אלו באים על חטאים גדולים כל כך,  ומבקשים לציין שהקרבן אמנם כיפר כליל ועיקבות החטא נמחו עד תום. לכן מוציאים את הפר מחוץ למחנה ומשמידים אותו בשריפה, כלומר, ההוצאה לשריפה מחוץ למחנה, מבשרת על הכפרה המוחלטת! (מעיין השבוע)

"מכל אשר ישבע עליו לשקר ושלם אתו..."(ה-כד)

אנו קוראים בפרשה על עונשו של הנשבע לשקר.  בעניין זה כדאי להזכיר מעשה שקרה בימי רבי משה חיים מבגדד, סבו של רבינו "הבן איש חי", כיצד מנע מאדם להישבע לשקר ולהשיג כספים במרמה. פעם באו לפניו שני אנשים להתדיין בנוגע לסכסוך ממוני. רבי משה חיים הבחין שהתובע צודק, ואילו הנתבע מוכן להישבע לשקר. החליט רבי משה חיים להרתיעו מן השבועה ולמנוע בעדו מלעכב ברשותו כסף שאינו שלו. מה עשה? פנה אל הנתבע, ואמר לו:"כסבור אתה שאני עומד להשביעך בספר התורה?לא ולא! דע לך, שאני אשביעך בשני לוחות הברית!" ומיד פנה אל שמש בית הדין. הורה לו לטבול המקווה טהרה, ולהביא לכאן את שני לוחות הברית! שמע זאת הרמאי, והתחלחל. לזאת לא היה מוכן, לאחוז את שני לוחות הברית כמשה רבינו, ולהישבע לשקר! מיד קם והודה כי שיקר, והתחייב להחזיר את הכסף. לאחר מכן שאל ברטט, האם יוכל לראות את שני לוחות הברית. "ודאי", ענה רבי חיים משה, והצביע לעבר השמש שנכנס אל החדר, ובידו  ספר "שני לוחות הברית" של השל"ה הקדוש... כך הצליח הגאון רבי חיים משה להוציא את האמת לאור, ולמנוע בעד החייב מלהישבע לשקר ולגזול ממון שאינו שלו. (מעיין השבוע)