פרשת "שמיני" פ' פרה, מפטירים: "ויהי דבר"

"ויהי ביום השמיני..."(ט-א)

מדוע הוצרך משה לקרא לאהרון ולבניו? היכן הם היו? הלא ידעו גם הם שהיום הוא היום השמיני והגיע זמנם לעבוד את עבודת המשכן? באר הש"ך: אהרון ומשה באמת לא חשבו כך, משה רבנו חשב שנתנו לו שמונה ימים של עבודה, כולל את היום השמיני. אמר לו הקב"ה: לא! היום הזה, השמיני, כבר שייך לאהרון  ובניו. לכן "ויהי"- משה רבנו זעק בצער "וי". הוא חשב שיש לו עוד יום לשמש ככוהן ולהקריב קרבנות, והנה התברר לו שיום זה כבר שייך לאהרון, לכן הוא קרא לאהרון ובניו וזקני ישראל (ומתוק האור).

"ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'..."(ט-ו)

מה הוא הדבר אשר צווה ה', הרי אין כל ציווי לפני כן? אלא, כשראה משה את קירוב הלבבות, "ויקרבו כל העדה", ובעקבות זה שרתה עליהם השכינה "ויעמדו לפני ה' ", התלהב משה ואמר: "זה הדבר"-אחווה זו, "אשר צוה ה' תעשו". הלוואי ותתנהגו תמיד כך, שתשרור ביניכם אהבה ואחווה, "וירא אליכם כבוד ה' " תמיד, בכל עת. (ליקוטי אליהו)

"ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח..."(ט-ז)

אהרון הכוהן לא ידע שיהיה כוהן קבוע, ולכן היה אהרון בוש מלגשת ורצה לסרב. אמר לו משה: למה את בוש, לכך נבחרת להיות כוהן קבוע, ואינך צריך לסרב. מבאר ה "אדרת אליהו" את המילים "לכך נבחרת" , שהרי הכוהן עובד עם כף יד קמוצה (קומץ את המנחה) וכף יד  פתוחה (מברך את עם ישראל). המילה  "כך" מורכבת משתי אותיות "כ" : כף קמוצה (כ), וכף פתוחה (ך). ולכן אמר לו "לכך נבחרת" : נבחרת לעבודת הכהונה, ואיך עושים זאת ? עם שתי כפות: כף פתוחה וכף קמוצה. (ומתוק האור)

"וישא אהרן את ידיו העם ויברכם..."(ט-כב)

 כאן ירדה השכינה הקדושה,  אהרון ברך את ישראל בברכת כוהנים. מדוע רק עכשוו ברך את העם ולא קודם לכן? באר ה"מקרי דרדקי": בשולחן ערוך נפסק כי כוהן שאינו אוהב את צבור המתפללים שהוא עומד לברך, או שהצבור לא אוהב אותו, לא ישא כפיו. והנה אהרון הכוהן הרי עשה את העגל, ויתכן שהיה בלבו כעס על עם ישראל מדוע הביאו אותו למצב שנאלץ לעשות כן. גם עם ישראל מצדם כעסו על אהרון שהחטיאם בעגל. ומאחר וכעסו זה על זה – לא יכול היה אהרון לברכם בברכת כוהנים. אבל עתה משהוקרבו כל הקרבנות, הקב"ה סלח לכולם ונעשו אוהבים -וכעת יכול אהרון לברכם ולומר מתוך אהבה אמתית "יברכך ה' וישמרך".(ומתוק האור)

"וישמע משה וייטב בעיניו..."(י-כ)

בימי נעוריו שימש רבנו "היהודי הקדוש" מפשיסחא כמלמד בביתו של יהודי כפרי. שנים חלפו, ובנו של אותו כפרי חלה בעיניו באופן אנוש, ואף המעולים שברופאים לא הצליחו להעלות ארוכה למכתו. תוך כדי חיפוש מרפא לבנו, הגיע לאוזניו של האב האומלל שמעו של "היהודי הקדוש" מפשיסחא, אשר בנתיים, התפרסם שמו בעולם כמחולל נפלאות, והוא לא התמהמה, ונסע אליו עם בנו החולה. "משה!" קרא לעברו הרבי, אשר היה רבו ומורו לפני מספר שנים "השומע הינך?", "כן" ענה הנער. אמר לו הרבי:"וישמע משה" אומרת לנו התורה הקדושה "וייטב בעיניו!" ובו במקום נרפא הנער והחל רואה בעיניו... (ליקוטי אליהו)

"זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה... כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלה גרה..."(יא-ב,ג)

סימני טהרת הבהמה המכשירות אותה לאכילה הם:

מפרסת פרסה ושוסעת שסע, וכן מעלת הגרה, שמעלה את האוכל ממעיה ומחזירה אותו לתוך פיה לטוחנו שוב. ובעוף  אמרו רבותינו:"כל עוף דורס טמא". ה"אבן עזרא" שואל, מה הטעם לאיסור החיות והעופות הטמאות? – ועונה כי   מאכילת הדבר, כפי מיזגו של המאכל, כן יהיה טבע האוכל. זאת אומרת, תכונותיו של בעל החיים הנאכל, נטבעות ומשפיעות בתוך האדם האוכלו ונעשות חלק ממנו. והגר"א הסביר, כי עוף דורס, היות והוא סימן מובהק, כי בעל חיים  זה, אין בו מידת ההסתפקות.וכן הוא בסימני הטהרה, בהמה המעלה גרה, היא סימן להסתפקות במה שיש לה, שהרי בהמה זו מעלה את המאכל מקירבה ולועסת אותו שוב ושוב, וכן הפרסת הפרסה, מעידה היא על חיה שאינה דורסת וטורפת, אלא גודלה על אבוס בעליה, וסימנים אלו, הם סמל למידת ההסתפקות במועט. והוא הדבר שנאמר בחבקוק הנביא, בא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונתו יחיה", כי מאמין בחי העולמים שהוא זן ומפרנס לכל, "מקרני ראמים ועד ביצי כנים". "ומאן דיהיב חיי יהיב מזוני" מי שנותן את החיים, נותן את הפרנסה. וזה שכתב הגר"א  באבן  שלמה לא ניתנה תורה, אלא כדי לשבר בה מידותיו של האדם. מסימני הטהרה בעוף ובבהמה אנו לומדים מידת ההסתפקות במועט לדעת להתאפק, לשבור את הרצונות החומריים, לא להיות רודפים אחר מותרות העולם הזה, אלא להיות לוקחים מן העולם רק את ההכרחי והנצרך לנהל חיים תקינים בדרך תורה ומצוות, שנזכה בהם ליישוב הדעת לעסוק בתורה הקדושה. אם עושים אנו כך, אשרינו בעולם הזה וטוב לנו לעולם הבא, בעולם הזה אין עשיר, אלא השמח בחלקו, ובבא "עין לא ראתה אלוקים זולתך" יעשה למחכה לו". (ליקוטי אליהו)

פרשת פרה

קריאת פרשת פרה היא בתחילת פרשת חוקת. והטעם לקריאת פרשה זו, משום שמתקרבים אנו לחודש ניסן,שבחודש זה ציותה התורה להקריב קרבן פסח בזמן שהיה בית המקדש קיים, וחייבים להקריב את הקרבן בטהרה, ויש להזכיר לכל האנשים שנטמאו בטומאת מת, לבל ישכחו לטהר את עצמם לפני הפסח, ומשלבי הטהרה שיזה עליהם הכהן מאפר פרה אדומה, ולכן קוראים אנו פרשת פרה, ששם בארה התורה לאדם ה נטמא, את תהליך טהרתו באפר פרה אדומה. מרן שולחן ערוך פסק שפרשת פרה היא מהתורה וכל דינה כפרשת זכור. כלומר ספר מהודר ביותר ולכוון לצאת לידי חובה .

לפי המשנה :  תשע פרות אדומות היו עד עתה, הראשונה ע"י משה רבינו ע"ה והעשירית יעשה אותה מלך המשיח במהרה בימינו. החיד"א כתב שרבי חיים ויטאל למד מהאר"י הקדוש את כל תורת הקבלה בשנתיים. בודאי נגלה לרבנו האר"י  ז"ל  אפר פרה אדומה ובה נטהר רבי חיים ויטאל ע"י זה נפתחו לו שערי שמים  וגם השקה אותו מבארה של מרים (שהיה בכינרת).