פרשת "צַו", פ' זכור, מפטירים: "ויאמר שמואל"

"והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור..."(ו-ד)

אומר ר' יעקב מאיז'ביצא: אפילו פסולתם של ישראל, שאין בה, לכאורה, שום ניצוץ של קדושה, אפילו מי שנמצא מחוץ למחנה, יש לו גם כן אפשרות של תיקון. כי רצון ה', "לבל ידח ממנו נידח", ואסור להתייאש מבן ישראל שסר מדרך הישרה, כי לא אפסה התקווה שעוד יחזור בתשובה ויגיע ל"מקום טהור". ולכן גם את הדשן, שאין בו אף ניצוץ של אש קודש, צריכים להביא "אל מקום טהור". (ליקוטי אליהו)

"זאת תורת זבח השלמים..."(ז-יא)

במדרש כתוב:למה נאמר "זבח השלמים". בא וראה, "העולה", הייתה כולה כליל לה'. "החטאת", דמה ואימוריה למזבח ועורה ובשרה לכהן, אבל לישראל לא הייתה ממנו הנאה, וכן ב"אשם", אבל "השלמים" היה דמו ואמוריו למזבח, חזה ושוק לכוהנים, עורו ובשרו לישראל, נמצא עושה שלום בין המזבח ובין הכוהנים ובין ישראל. לכן נקרא "שלמים" שהוא עושה שלום לכל. ויש לדקדק עוד, מה ראתה התורה לשנות בלשונה בקרבן שלמים ולקרותו "זבח", מה שאין כן בשאר קורבנות בהם נאמר "זאת תורת ה..."? וכתבו בעלי המוסר:זבח שלמים שמם, שמטילים שלום בין כוהנים לישראל ובין ישראל לאביהם שבשמים, שהרי לכולם יש חלק בהם. והוסיף הכתוב בשלמים לשון "זבח", ללמד שבכדי להטיל שלום, צריך זביחה, היינו הקרבה אישית. על מנת לזכות בשלום אמיתי, על האדם לזבוח את רצונותיו בשביל הזולת. יסוד ושורש למדות הרעות, ובראשם מדת הכעס המגונה הוא ריבוי הרצונות והדרישות מאת הזולת, כגון:"מגיע לי", "הנה לא עשו את רצוני", ובשל כך ליבו כבר בוער בקרבו, ורוחו איננה עימו. לכן, כלל גדול בהטלת שלום-מעט ברצונותיך ויותר מכך זבח רצונותיך האישיים על מזבח הזולת. יהודי אמיתי מחנך את עצמו לראות בזולת רק את מעלותיו, ואילו בעצמו מביט תמיד ברוב חסרונותיו-וממילא, הנהגה זו מרגילה את האדם בענווה אמיתית שהוא בגינה זוכה לשלום בינו ובין חבריו, בינו לבין בני ביתו, בינו ובין אביו שבשמים. "ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום אמן".(ליקוטי אליהו)

"זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם..."(ז-לז)

במדרש, אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, הרי אתה מצווה אותנו שנביא כל הקורבנות הללו. בעוד שבית המקדש קיים, אדם חוטא ומביא קרבן ומכפר לו, וכן מביא מנחה ומתרצה לו. ועכשיו, שחרב בית המקדש, איך אנו עושים על חטאינו ועל אשמותינו? אמר להם הקב"ה:אם מבקשים אתם שיתכפר עליכם, היו משמרים תורתי ואני מעלה עליכם כאילו עשיתם לפני קרבן. ומנין? "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם"! (מעיין השבוע)

"ותקהל העדה אל פתח אוהל מועד..."(ח-ד)

פירש רבינו חיים כפוסי, בספרו "באור החיים": משה רבינו ע"ה נצטווה להקהיל את כל העדה אל פתח אוהל מועד, ולאחר מכן נאמר: "ויעש משה כאשר ציוה ה' אותו, ותקהל העדה". ומשמע, שהיא נקהלה מעצמה. אלא, שמשה רבינו עשה כאשר ציווה ה' אותו-לקחת "את אהרן ואת בניו איתו, ואת הבגדים ואת שמן המשחה ואת...", וכאשר העדה הקדושה הבחינה בתכונה, הבינו מיד שהנה מתחיל המאורע הגדול אשר ציפו לו זה מכבר, ומיד "ותקהל העדה", נהרו ובאו מעצמם, בלי שום קריאה וציווי. כאשר משה רבינו ע"ה ראה התעוררות זו, איך שישראל קדושים מלאים רצון וחשק לעבודת ה', אמר:"זה הדבר אשר ציווה ה' ", זו באמת כוונתו של הקב"ה, זה רצונו בכל עת, שיהודים לא יחכו לציווי ופקודה, אלא ירוצו לדבר מצווה. ימהרו מעצמם, מיוזמתם! (מעיין השבוע)

"ושמרתם את משמרת ה'..."(ח-לה)

אהרן ובניו נצטוו לשבת פתח אוהל מועד שבעה ימים, ולשמור את משמרת ה'. פירש הרב "מי מנוחות", שהוא מלשון "ואביו שמר את הדבר", שפירש שם רש"י שיעקב אבינו היה שומר, ממתין ומצפה מתי יתקיים חלומו של יוסף. אף כאן ישבו אהרן ובניו ושמרו משמרת ה'. כלומר, המתינו וציפו וייחלו לכך, שהקב"ה הוא יפנה אליהם, וישרה שכינתו במעשה ידיהם! כי כאשר אנו פונים אל הקב"ה, פונה הוא אלינו. כאשר אנו מייחלים ומצפים לו, הוא משיב לנו באותה מטבע, וממקומו הוא פונה ברחמיו לעמו! (מעיין השבוע)