פרשת " פְקוּדֵי", פ' שקלים מפטירים: "ויכרות יהוידע"

"אלה פקודי המשכן משכן העדות..."(לח-כא)

ללמדך, כתב רבינו בחיי, שהמשכן היה בו הכל:ממנו שפע הפרנסה (באמצעות השולחן) והחכמה (באמצעות המנורה) והקדושה (באמצעות מזבח הקטורת), אבל העיקר בו הם העדות, לוחות הברית. על שמם קרוי:"משכן העדות". ללמדנו, כי העיקר היא התורה! (מעיין השבוע)

על דרך אומרם חז"ל אין ברכה שורה לא בדבר הספור ולא בדבר המנוי, וכאן אמר אלה פקודי פרוש לאלה יש מניין ואין הקפדה כי מניין זה אדרבה מנינו תביא הברכה כי כל פרט שירבה במספר תגדיל הזכות ותסובב הברכה למרבה, והטעם להיותו של המשכן.(אור החיים הקדוש)

"כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקודש..."(לח-כד)

שבא הכתוב להודיע את הנס שנעשה בזהב המשכן. כי ידוע שבתהליך ההתכה והזיקוק מאבד הזהב הטהור ממשקלו, ובתהליך העשייה יש "פחת "ונופלים שבבים. בייחוד כאשר רידדו טסים וקיצצו מהם חוטים דקים לשזור פתילי זהב באריגי התכלת והארגמן ותולעת השני והשש מעשה חושב. וכאן הודיע הכתוב שנעשה נס, שכל הזהב העשוי למלאכה, היה בכל מלאכת הקודש. מאומרו "כל", הודיעך שלא נתמעט באמצעות המלאכה, ומאמרו "העשוי" ציין גם כן שכל המוכן למלאכה לא נותר ממנו דבר לבטלה, והכל נכנס בכל מלאכת הקודש. "ודקדק לומר-בכל, ולא אמר-במלאכת הקודש. נתכווין להוסיף ולומר שהזהב העשוי הספיק לכל. וזהו הוא עיקר הנס. שבלעדי זה אין נס במה שלא הותיר, כי אפשר שצימצמו בשיעור הזהב שבוודאי לא יותירו, אלא אולי יחסר. ולא הוכר הנס אלא כאשר לא הותיר ולא החסיר". ("אור החיים הקדוש")

"מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן..."(לח-כז).

לצורך המשכן זקוקים היו למאה אדנים, ומבאר ה"חדושי הרי"ם", שהאדנים מכוונים היו למאה ברכות שצריך האדם לברך מדי יום ביומו. כפי שהאדנים היו היסודות של המשכן, כך הברכות הן היסודות של קדושת  ישראל בכלל ושל כל יהודי ויהודי בפרט. ועוד הוסיף כי "אדן" הוא מלשון "אדנות", ובא הדבר לרמוז על כך שעל ידי הברכות מעידים כי הקב"ה הוא האדון של כל הבריאה כולה, וכך יוצקים את היסוד למשכן הפרטי של כל אחד ואחד. (ומתוק האור)

"ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד..."(לט-לב)

פירש הרב "צרור המור", "ותכל"-מעצמה, בכח יד ה'. לכאורה היה נראה שהאומנים עושים במלאכה, אבל באמת היא נעשתה מאליה. וכן נאמר בבנין בית המקדש: "והבית בהבנותו", נבנה מעצמו. האומנים התחילו במלאכה, וה'  גמר אותה. ומעשה ברבי חנינא שראה שכולם מתנדבים לבית המקדש, ולא היה לו מה להביא. ראה אבנים יפות, שלמות, וביקש פועלים שיעלון לירושלים. הזדמנו לו פועלים ואמרו לו שיעלון-בתנאי שישים אצבעו יחד איתם. תוך שעה קלה היו בירושלים-ונעלמו. והתברר, שהיו אלו מלאכים שהזדמנו לו בזכותו. והמעשה בא ללמדנו, שכך הוא בכל הדברים הקדושים:האדם צריך לרצות, ולהתחיל, ולשים אצבע-ומיד שולח הקב"ה עזרו מקודש, ללא שום יחס לעמלנו. מחכים רק שנפתח פתח כחודו של מחט! (מעיין השבוע)

"ויהי בחודש הראשון בשנה השנית... הוקם המשכן..."(מ-יז)

בעשיית המשכן נאמר בפרשה:הקב"ה מקים, ומשה רבנו נראה כמקימו, שהרי כבדים מאד היו הקרשים של המשכן. ואין אדם יכול להקימם בכוחות עצמו. ואם כך, מה צריך את הנראה כמקימו? ויש לומר, העושה מה שביכולתו, הקב"ה עוזרו. זקוקים להתערבות שלמטה ונראה שכל מעשינו, בעצם, דוגמת המשכן. אנו נראים כעושים, והעושה האמיתי הוא הקב"ה. וזוהי דוגמת משה בהקמת המשכן. אמר רבי ירוחם:"בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו". לא כתיב שהוא הולך, אלא רוצה לילך. מהאדם נדרש רק הרצון, השאר נעשה, מאליו, על ידי הקב"ה. מאליו מוליכים אותו.
המהרי"ל דיסקין היה במאסר באשמה חמורה. הזמינו עבורו עורך דין מיוחד. אותו עורך דין ניגש לחדרו של המהרי"ל בבית הסוהר, כדי ללמדו היאך לטעון בבית המשפט. המהרי"ל הפנה ראשו והביט לצד השני. "מדוע אינך מסתכל עלי?", תמה עורך הדין היהודי. "אסור להסתכל בפני אדם רשע", השיב המהרי"ל. כשרצה עורך הדין להוכיח את גדלותו של המהרי"ל, סיפר את המאורע הזה. אם את פני העורך דין המגן עליו אינו נושא, בגלל עקרונות הדת שלו, הרי אדם זה ראוי לצאת זכאי, וזה גרם להוציאו לחופשי. לפני המהרי"ל היה חשבון אחד בלבד, אני והקב"ה. לא איכפת לו כלל מהשתדלות, זה, גופא, הצילו במשפט! צריך לדעת ולהרגיש שהקב"ה משגיח ופועל הכול. מי שהוא עושה צרה, אין הוא העושה את הצרה, הקב"ה שלחו, אלא שמגלגלין חובה על ידי חייב וזכות על ידי זכאי. "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא כי אתה עמדי". פירושו של דבר, אם יודעים שאתה הקב"ה עמדי, אין לחשוש מכלום, הרי הקב"ה שותף בזה. וזאת האמונה של האדם בקב"ה-עושה הצרה הוא רק השבט ביד הקב"ה. הרי אין לבוא בטענות על השבט. "הוקם המשכן", והעושה מה שביכולתו, הקב"ה עוזרו. (ליקוטי אליהו)

"ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אותם.."(ל-יב פרשת שקלים)

 את המילה 'נתנו', אפשר לקרוא ישר והפוך. גם מימין לשמאל, וגם משמאל לימין, דבר זה מלמד אותנו, כי כל מה שאדם נותן לצדקה, בסופו של דבר חוזר אליו ואינו חסר מאומה מקיום מצוות צדקה.(בעל הטורים)

החיד"א זי"ע מביא לדברים הנ"ל ראיה, כי המילה 'צדקה' באותיות – א"ת ב"ש,(אותיות מתחלפות כלומר אות א' מתחלפת עם ת' ב' עם ש' ג' עם ר' וכן הלאה) נכתבת גם כן 'צדקה' צ-ה, ד-ק ק-ד ה-צ  לרמוז לך כי אדם שנותן צדקה מקבל הוא מיד בחזרה את כספו. (מדבר קדמות להחידא)