גליון מספר:
499
תקציר הפרשה - חיי שרה
אברהם קובר את שרה אשתו (כג, א-כ)
בגיל 127 שנים, הולכת שרה לעולמה. בשמעה כי בנה האהוב יצחק מובל לעקידה .אברהם מגיע לחברון, כדי לספוד לשרה ולעסוק בקבורתה. הוא יודע על ייחודה של מערת המכפלה שבחברון, שם נקברו אדם הראשון וחווה אשתו. לאחר משא-ומתן קצר אברהם רוכש את השדה והמערה שבו. בסכום של "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר". וקובר את שרה במערת המכפלה.
אברהם שולח את אליעזר לשדך את יצחק (כד, א-ט)
אברהם מצווה לעבדו הנאמן אליעזר לצאת לחרן,. משם יביא העבד כלה ליצחק. אברהם משביע את אליעזר לבל ישדך לבנו מבנות הכנעניים יושבי הארץ. השליחות היא להביא את רבקה אל ארץ כנען. ואם לא תסכים הנערה לבוא. פוטר את אליעזר מהשבועה,
שליחות מופלאה (כד, י-כו)
אליעזר יוצא לשליחות מלווה בעשרה גמלים טעונים בכל טוב., ולעת ערב הוא מגיע ליד באר המים. הייתה זו השעה שהבנות יוצאות לבאר לשאוב מים לביתן. אליעזר נושא תפילה לה' לסימן לנערה המיועדת לבן אדונו., ומבחין בנערה יפה ואצילית ניגשת אל המים, ובדרך נס עולים המים לקראתה. העבד רץ אליה ומבקש "הגמיאני נא מעט מים מכדך". הנערה משקה את אליעזר וגם את הגמלים.. שואל למוצאה, והיא מאשרת שהיא בתו של בתואל. אליעזר קד ומשתחווה לה', מודה על הנס הגדול
השידוך (כד, כז-ס)
לבן אחי רבקה, רץ לקבל את פני האורח ולהזמינו הביתה. אליעזר מגיע לבית בתואל, , מבקש לשבת עם בני הבית למטרת שליחותו. מתאר את השתלשלות שליחותו ואת ההצלחה הניסית בזיהויה של רבקה. ומבקש את ידה של רבקה עבור יצחק. בתואל אביה של רבקה, ולבן אחיה, ממהרים להביע את הסכמת המשפחה באומרם, כי נראה ש"מהשם יצא הדבר". אליעזר מודה לה' ומוציא את המתנות היקרות שהביא עמו ומעניק לכלה ולבני משפחתה. הוא מבקש לצאת עמה מיד לארץ כנען. המשפחה מבקשת לעכב את הליכתה המידית, ומציעה לשאול את רבקה עצמה. הנערה פוסקת כי תלך מיד. בני המשפחה נפרדים מרבקה בברכות.
יצחק נושא את רבקה לאישה (כד, סא-סז)
רבקה, יוצאת לדרך עם אליעזר. בהתקרבם אל מקום מאהל אברהם, מבחינה רבקה באדם נשוא פנים. היה זה יצחק שיצא לשוח בתפילה לפני ה'. רבקה ממהרת לרדת מן הגמל, ולשאלתה, מי האיש, משיב אליעזר כי זהו אדונו יצחק. רבקה מכסה את ראשה בצעיף לכבוד חתנה. לאחר ששמע מהעבד את כל השתלשלות הדברים, לוקח יצחק את רבקה כלתו, ומביא אותה לאוהל שרה אמו.
אברהם מצווה רכושו ליצחק לפני מותו (כה, א-יח)
לאחר פטירתה של שרה משיב אברהם את פילגשו הגר, נולדים לו ילדים נוספים, אך הוא משלח את כולם מפני יצחק בנו יחידו האהוב. הוא נותן להם מתנות, כשאת רכושו הרב ואת כל זכויותיו וקניינו הוא מוריש ליצחק,. בגיל מאה שבעים וחמש שנה, מסתלק אברהם מן העולם. ישמעאל חזר בתשובה,. בסיום הפרשה מספרת התורה על שושלת משפחת ישמעאל, ועל כך שהוא נפטר בן 137 שנים.
"וה' ברך את אברהם בכל"(כד-א)
"בכל", כתב רש"י, בגימטריא בן. ומאחר שהיה לו בן, היה צריך להשיאו אישה. לפיכך שלח את אליעזר, למצוא לבנו אישה ראויה. ומתעוררת תמיהה: וכי עד כה לא ידענו שהיה לו בן, שיש צורך להשמיענו זאת בגימטריא? והלא נס מרעיש נעשה, ומלאכים בשרוהו, ונבואה נאמרה. ויצחק גדל, וישמעאל גורש, וכל פרשת העקידה- לאחר כל זאת צריכים גימטריא זו, "בכל" בגימטריא בן?! אלא, אין המקרא יוצא מדי פשוטו. ה' ברך את אברהם בכל, במקנה בכסף ובזהב, עושר וכבוד, ואף מלוכה. לא הייתה ברכה בעולם שלא התברך בה. אבל באו חז"ל להשמיענו, שאם יש לו לאדם הכל, אבל הכל, ואין לו בן ההולך בדרכיו, המשביעו נחת וממשיך לטוות את השושלת- נעשה הכל טפל ותפל. הבן הממשיך את השושלת, הוא המעניק את המשמעות לכל הברכות כולן! לפיכך, יש לנו להקדיש תשומת לב כפולה ומכופלת לבנינו, לאוצרותינו, שימשיכו את שושלת הזהב, שיטוו את המשך הדורות. שישאו בגאון את מורשתנו עתיקת היומין, ונרבה מהם רוב נחת של קדושה! כך נזכה לברכת אבותינו, ברכה שלמה, "בכל"! (מעין השבוע)
"וייקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך וכל טוב אדוניו...ויקם וילך"(כד-י)
שואל חכם יוסף חיים, "הבן איש חי": מדוע נאמר פעמים "וילך"? והסביר, שרבותינו אמרו שקפצה לו הדרך והגיע מיד לחרן. אבל ודאי לא החלה קפיצת הדרך ממפתן ביתו של אברהם אבינו, שאין דרך הנס להיעשות בפומבי. אלא בתחילה הלך כרגיל עד שיצא מתחומי העיר, ואז קפצה לו הדרך. היו כאן שני סוגי הליכות, וכנגדם נאמר פעמים "וילך". ודברי התורה נצחיים הם, ולקחם תקף בכל דור: אין לך פעולה לשם שמים שאינה זוכה לסיעתא דישמיא מלוא חופנים. אבל בתנאי שבתחילה יפעלו בדרך הטבע, יפלסו את הדרך בקשיים, יוכיחו את הדבקות במטרה ואת הכוונה לשם שמים. ואז, רק אז, יבוא הסיוע המופלא, תבוא ההליכה הסלולה. והמתבונן יראה זאת בכל דבר: בקושי בתחילת לימוד התורה, בצעדים הראשונים בבניין הבית, "שכל ההתחלות קשות"! ואז תבוא סיעתא דישמיא גלויה, "מכאן ואילך יערב לכם"! (מעין השבוע)
"שתה וגם לגמליך אשקה..."(כד-יד)
כתב רבינו בחיי: חז"ל אמרו "כל כלה שעיניה יפות, כל גופה אין צריך בדיקה". וזה דבר שהחוש מכחישו, כי כמה מכוערות יש בעולם, שעיניהן יפות! ועוד קשה מה ראו חז"ל ליתן עצה לבדוק אחר יופי חיצוני, והלא שקר החן והבל היופי. אלא ודאי לרוחניות נתכוונו, ונתנו עצה לבדוק אחר מעשיה. וזאת העצה היעוצה, שיבדוק אם היא בעלת עין יפה וגומלת חסדים. כי אם עיניה יפות בבריות אז היא בלי ספק שלמה בכל המידות. ולמדו זאת מאליעזר, שלא בדק את רבקה כי אם במידה זו, כי מידה זו מורה על כל המידות. (מעין השבוע)
"לא אוכל עד אשר דברתי דברי..."(כד-לג)
המגיד מדובנא נזדמן פעם לעיר אחת והתאכסן בביתו של קמצן, בו עמדה להיערך אותו ערב סעודת אירוסין. לאחר הסעודה פרצה תגרה בין המחותנים: בעוד המחותן האחד טוען, שהוזמן לסעודת האירוסין לבית זה, וכנהוג, ההוצאות מוטלות על המזמין, טען המזמין הקמצן, כי בעת הסעודה עדיין לא היו מחותנים, ואם כן אפוא, דווקא על המחותן המוזמן לשאת בהוצאות!... פתח המגיד מדובנא ואמר: אכן, עתה זכיתי להבין את אשר אמר אליעזר, עבד אברהם, בביתו של בתואל, כאשר נשלח להביא אישה ליצחק, "לא אוכל, עד אשר דברתי דברי". מדוע זה סירב אליעזר לאכול טרם אמירת דבריו? מאחר שהיה חושש, שאם יאכל לפני שיצא השידוך לפועל, מי יודע בכמה תעלה לו הסעודה?..." (ליקוטי אליהו)
"ואבא היום אל העין..."(כד-מב)
היום יצאתי והיום באתי. מכאן שקפצה לו הדרך, דברי רש"י. למה היה צריך לנס של קפיצת הדרך? העניין הוא, כי רבקה הייתה בת ג' שנים, ואילו היה ממתין עוד יום אחד, הרי הייתה בגדר גיורת ואסורה. על כן קפצה לו הארץ, לחסוך לו יום אחד. (ליקוטי אליהו)
"ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב... וירא והנה גמלים באים..."(כד-סג)
"לפנות ערב"-בעיקבתא דמשיחא יצא יצחק לעיין, באיזו זכות יתקיימו בני ישראל. "וירא והנה גמלים", גומלי חסדים- באים, בזכות צדקה וגמילות חסדים. ובעל הטורים אומר "לשוח בשדה"- למדנו שיצחק תקן תפילת המנחה ואז נזדמנה לו רבקה. וזה שכתוב:"על זאת יתפלל כל חסיד אילך לעת מצוא", מצוא זו אישה, שכתוב:"מצא אישה מצא טוב". תפילת המנחה היא תפילה חשובה ורצויה שכוחה גדול ביותר, בתיקונה כבר נענו, תחילתה מעיד על כוחה- יצחק שתקן תפילת מנחה נענה בה ועל ידה זכה ש"עת מצוא" הגיעה, ונזדמנה רבקה. (ליקוטי אליהו) "לשוח בשדה "מכאן למדים שעל ידי התבודדות מתמלאים הבקשות
|
פינת ההלכה |
הלכות סעודה ובזיון אוכלים
- אין מסתכלים בפני האוכל ולא במנתו, שלא לביישו. וייטב לבו בסעודתו אם מעט ואם רב, ויחשוב שאוכל כדי שיהיה לו כח לעבודתו יתברך, ויאכל פתו בשמחה, ולא בכעס ודאגה, ולא יהיה קפדן בסעודה, שאז הוא גם מונע מבני ביתו לאכול. ולא ישוך מהפרוסה ויניחנה על השולחן, מפני שנמאסה לבריות.
- שכח והכניס משקים לתוך פיו בלי ברכה, בולעם, ואינו מברך עליהם ברכה ראשונה, ויהרהר הברכה בלבו בעוד המשקה בפיו. ואם שתה שיעור רביעית בלי ברכה ראשונה, יברך לאחריה ברכת "בורא נפשות". ואם שותה עוד יברך ברכה ראשונה, ולא יסמוך על מה שהרהר הברכה בלבו. ויאמר:ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ויברך. ואם הכניס אוכלים לתוך פיו בלי ברכה, אם הוא דבר שאינו נמאס אם יפלטנו, יפלטנו ויברך עליו, שאינו יכול לברך כשפיו מלא באיזה מאכל. ואם הוא דבר שנמאס, מסלקו לצד אחר בפיו ומברך.
- מי שאכל בשר, ובתוך שש שעות מאכילת הבשר טעה וברך ברכת הנהנין על מאכלי חלב, יטעם מעט, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. והוא הדין במי שטעה וברך על בשר אחר ראש חודש אב, או שטעה וברך על מאכל או משקה בתענית ציבור (חוץ מיום הכיפורים), או במוצאי שבת ויו"ט קודם שהבדיל, או דבר מאכל או משקה קודם הקידוש, או על מאכל (או שאר משקים לבד מקפה, תה ומים) קודם תפילת שחרית, בכל אלה יטעם מעט כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. וכן אם קיבל עליו תענית שלא בלשון נדר. אבל אם טעה וברך על מאכלות אסורות, כמו נבילה וטריפה, וכדומה, אפילו באיסורי דרבנן כמו בישולי גויים, לא יטעם כלל, ויאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". וכן אם קיבל עליו תענית בלשון "נדר", ושכח וברך על איזה מאכל, או בצום יוה"כ, לא יטעם, ויאמר "ברוך שם...".
- הזורקים סוכריות ומעדנים בביהכ"נ על חתן וכלה, יש להם להיזהר שלא יבואו לידי ביזיון אוכלים. וכן יש להיזהר שלא יזרקו הסוכריות במקומות שאינם נקיים, שלא להפסיד האוכלים. ואם רואה אוכלים מושלכים בארץ, אסור להניחם כך, אלא צריך להסירם משם. וכן אסור לגרום לאוכלים שיאסרו בהנאה שלא לצורך.
- יש נוהגים כשעושים פירות כבושים במים ומלח, מניחים בתוכם חתיכת פת, כדי שיהיה לכבושים טעם יפה. ואף שחתיכת פת זו נמאסת ומתקלקלת, אין איסור לעשות כן, כיוון שעושים כן לצורך הכבושים.
גליון להורדה:
