גליון מספר:
485
|
מפניני פרשת וָאֶתְחַנַּן |
תקציר הפרשה
משה רבנו ממשיך בדברי הסיכום והתוכחה לפני מותו. הוא מספר עד כמה ביקש והתחנן לפני הקדוש-ברוך-הוא, שיכניסו לארץ ישראל. אולם ה' ביקשו לחדול מהפצרותיו, והסכים להראותו את הארץ רק מראש פסגת ההר. ה' אומר לו להכין את יהושע תלמידו ולחזקו, כיוון שהוא ינהיג את העם אל ארץ ישראל.
משה מחזק את בני ישראל בקיום המצוות, ומבהיר שיש לשמור את התורה בדקדוק: אין להוסיף על המצווה ואין לגרוע ממנה. הוא משתמש בלקח מחוטאי עבודת 'בעל פעור' שה' השמידם, לעומת אלה שדבקו בה' ויזכו להיכנס לארץ.
כאשר יקיימו בני ישראל את התורה, בארץ אותה הם עומדים לרשת, יכבדו אותם כל העמים, ויציינו את חוכמתם ובינתם המופלאה. העמים גם יעריצו את ישראל תודות לקשר המיוחד עם האלוקים.
משה מצווה לזכור לנצח, ולהנחיל גם לבנים, את מעמד הר סיני בו נגלה האלוקים לעיני העם, ומסר לו את עשרת הדברות. זיכרון זה יהווה מחסום מפני עבודת אלילים.
משה חושש ומזהיר את בני ישראל מפני העתיד לקרות ברבות השנים, כאשר ישבו בארץ נחלתם, העיסוק בענייני העולם, עלול לדרדר את העם לאלילות וחומרניות. הדבר יביא לגלות מהארץ ופיזור בין העמים בני ישראל ילמדו מהעמים ויטעמו בהם.
אולם, המצוקה תוליד גם את הישועה. מתוך קושי הגלות, עתידים ישראל לבקש את הקב"ה. ה', שהוא חנון ורחום, ויצילו מכל צרה.
כדי להימנע מכל אלה, מבקש משה מהעם להתבונן בכל הניסים המופלאים שעשה ה' לישראל בהוציאו אותם ממצרים, בהתגלותו הנדירה לעיניהם בהר סיני ובמופתים שליוו אותם במדבר וערב הכניסה לארץ. כאשר מתבוננים בכל אלה, באים לכלל אהבת ה' והערצתו, וממילא עובדים אותו כראוי וזוכים לנחול את הארץ לבטח ולנצח.
על-פי הציווי אותו למדנו כבר בפרשת מסעי, מקצה משה שלוש ערי מקלט לרוצחים בשגגה, בעבר הירדן המזרחי.
כחלק משחזור אירועי העבר ודברי התוכחה לקראת הכניסה לארץ, חוזר משה (בשינויים קלים) בפני בני ישראל על כל דברי עשרת הדברות שאמר ה' בהר סיני.
בהמשך לעשרת הדברות אומר משה לפני בני ישראל את פרשת שמע, שמבטאת את עיקר האמונה היהודית בקב"ה. הפרשה כוללת את העיקרים: אהבת ה' בלב ובאופן מעשי; התחזקות בדרכי ה'; הנחלת המסורת לבנים; לימוד התורה; מצוות תפילין; מצוות מזוזה.
משה שב ומבטיח לעם את ירושת הארץ, ויחד עם זאת שב ומתרה על העלול לקרות כאשר השפע והברכה ישררו. העם עלול לשכוח את ה' ואת דרך התורה, ללכת אחרי עבודת האלילי ם. הדבר עלול להביא עונשים קשים, הכחדה והגליה. הזהרות אלה, מבהיר משה, יש להעביר מדור לדור, מאבות לבנים.
משה גם מזהיר מפני נשואי תערובת. נישואין אלו יביאו להתבוללות ולהכנסת תרבות העמים הקלוקלת אל תוך העם. יש לנתץ את התרבות האלילית לסוגיה, אומר משה. עם ישראל הוא עם קדוש, עם סגולה לה', שבחר בו בגלל צניעותו ובגלל אהבתו אותו, ואת האבות.
מזהיר משה, שהקב"ה שומר ברית וחסד לעמו אך גם נפרע מעוברי מצוותו. הוא מסיים בציווי ובברכה לשמירת כל מצוות התורה.
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר.."(ג-כג)
האור החיים הקדוש בפירושו על התורה מלמד אותנו מתוך תפלתו של משה, מה יעשה האדם כדי שתפילתו תתקבל.
- ו"אתחנן" תתפלל תפילתך בלשון תחינה ומתנת חינם כמו שנאמר "בתחנונים ידבר רש" ולא בעזות ובתוקף- ואז יתקיים בו "וחנותי את אשר אחון".
- שיבקש בקשתו ממקור הרחמים וזה שאמר "אל-ה'".
- "בעת ההיא" כלומר בשעת רצון – כמו שנאמר "בעת רצון עניתיך"
- "לאמור" שיבקש בקשתו בלשון צח וברור.(הרב בניהו)
"ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר" (ג-כג)
אמרו רבותינו: חמש מאות וחמש עשרה (515) תפילות התפלל משה לפני הקב"ה, כמניין "ואתחנן", על מנת להיכנס לארץ ישראל. ואעפ"י שנגזרה גזרה בעבור מי מריבה, לא נתייאש משה ולא פסק מלהרבות בתחנונים, עד שאמר לו ה': "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד דבר הזה". וקשה, אם גזירה היא ולא יועילו תפילותיו של משה, מדוע לא הודיע הקב"ה, למשה, כבר לאחר תפילה ראשונה? על מה להטריח את משה חמש מאות וחמש עשרה (515) תפילות? ואם תאמר מתאווה הקב"ה לתפילתן של צדיקים, מדוע הפסיקו הקב"ה, למשה, אחר חמש מאות וחמש עשרה (515) תפילות? יניח הקב"ה למשה להמשיך ולהתפלל, שהרי יש לו בכך עונג רב.
אלא, שאין תפילה אשר אינה עושה רושם, או הולכת ריקם, חלילה. כל תפילה ותפילה פועלת את פעולתה. ולעיתים, חסרה תפילה אחת נוספת, בלבד, לקרוע את הגזרה, ואם היה משה מוסיף תפילה זו, היה חייב, כביכול, הקב"ה לקבל את תפילתו. נאמר בגמרא: רב אחא בר יעקב בא ללמוד תורה אצל אביי. שמע אביי שרב אחא מגיע, ציווה על בני העיר שאיש לא יארח את רב אחא בביתו, כדי שילך וילון בבית המדרש, וזאת משום מזיק אחד שהיה מצוי באותו בית המדרש. סבר אביי-רב אחא חסיד והקב"ה יעשה לו נס ויהרוג את המזיק. ובאמת, באמצע הלילה נגלה לרב אחא אותו מזיק, בעל שבעה ראשים, והיה רב אחא מתפלל על אותו מזיק ועל כל כריעה שהיה כורע, התיז (כרת) לו ראש. למחרת אמר רב אחא לבני העיר:"אם לא שעשה לי הקב"ה נס, סיכנתם את חיי!"
מקשה המהרש"א, וכי מותר היה לאביי לעשות כן לרב אחא ולהכניסו לסכנה? ועוד, אם סבר שעושים לרב אחא נס, הרי מנקים מזכויותיו? ומתרץ, שלא על הנס סמך אביי, אלא על חסידותו ותפילותיו של רב אחא. שודאי שבכוח תפילותיו לא יהא ניזוק ויהרוג את המזיק. ללמדך, שכוח התפילה הוא בטבע ואיננו בנס, ועל הטבע אין מנקים זכויות. (ליקוטי אליהו)
"אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה" (ג-כד)
פירש רש"י:"החזקה"-שאתה כובש ברחמים את מידת הדין. רש"י מחדש- שהמושג חוזק אינו, בהכרח, חוסן, או חוזק גופני, גם לא גבורה נפשית המתבטאת באומץ לב-חוזק ע"פ רש"י הוא ההתאפקות- לכבוש ברחמים את מידת הדין החזקה, זוהי ידו החזקה של הקב"ה. במשנה באבות כתוב:"איזהו הגיבור- הכובש את יצרו", להתגבר על היצרים, לכבוש את התאוות, זו גבורה נפשית פנימית- לדעת להתאפק זו גבורה עילאית. כתב הגר"א, העולם דומה לאדם הנמצא בספינה בלב ים, ומים אין לו והוא צמא מאוד- אם אינו מתאפק ושותה ממימי הים, נדמה לו שמרווה את עצמו אולם האמת היא שנעשה צמא יותר. ואעפ"י שיודע ומכיר מליחות מי הים, שיגרמו לו צימאון יתר, בגלל חוסר ההתאפקות, מביא צרה לעצמו.
יסוד זה, שעיקר ניסיונו של האדם בעולם הוא בלדעת להתאפק, נעוץ בשורש תכלית ותיקון הבריאה כולה, כי שורש חטאו של אדם הראשון היה- בחסרון זה של ההתאפקות. הרי כל העצים שבגן עדן הותרו לו לאכילה, חוץ מעץ הדעת- אילו הי אדם הראשון מבקש לטעום קודם מהפירות המותרים בגן עדן, שהיו, ודאי, רבים לאין מספר, קרוב לודאי, שכלל לא היה מגיע לעץ הדעת. אלא, שלא עצר את עצמו, והחיסרון היה בלדעת להתאפק. וכך הוא בכל התחומים בחיים. ההתאפקות נחוצה בדיבור ואכילה, בשעת כעס ובמחלוקת- קודם כל תגובה, יש להמתין קמעה, להחזיר את יישוב הדעת והשכל הישר, ואז אנו מקיימים גם, "והלכת בדרכיו". לכבוש ברחמים את מידת הדין החזקה, זוהי ידו החזקה של הקב"ה, בורא העולם. (ליקוטי אליהו)
"אנכי העומד בין ה' ובניכם" (ה-ה)
ה"אנכי" של האדם, היא המחיצה המבדלת בין אדם לבין קונו. וכל זמן שחושב על ה"אני" שלו, קשה לו, להתקרב לאלוקות. (ליקוטי אליהו)
"לך אמר להם שובו לכם לאוהליכם..."(ה-כז)
אחרי מעמד הר סיני, וההתלהבות הגדולה של ישראל בקבלת התורה, שהקדימו נעשה לנשמע, אמר הקב"ה למשה:"לך אמר להם שובו לכם לאוהליכם", נראה איך יתנהגו בביתם, וזה העיקר כי שם הכי קשה. (ליקוטי אליהו)
"והיו הדברים האלה...על לבבך"(ו-ו)
הפסוק היה צרך לומר, והיו הדברים האלה "בלבבך". אלא, פירשו חז"ל, לפעמים אדם נמצא במצבים קשים, שקשה לו ללמוד תורה, ואין התורה נכנסת בלבו. על זה אומר הפסוק, בכל זאת, שים את דברי התורה "על לבבך"-יום אחד ה' יפתח את ליבך לאהבת התורה, וכל דברי התורה, ששם על ליבו, יכנסו לליבו ויזכה ליראת שמים גדולה, בבת אחת. (ליקוטי אליהו)
|
פינת ההלכה |
ט"ו באב:
יום ט"ו באב הינו יום שנוהגים בו שמחה ולא אומרים בו תחנון וכן במנחה שלפניו. לצערנו נתפס כ"יום האהבה" במובן הפחות טהור של המילה,אבל למעשה זה יום טוב שאירעו בו 7 דברים טובים לעם ישראל. כפי שמובא במסכת תענית "אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכפורים". והגמרא מפרטת מהם 7 הדברים שאירעו לעם ישראל ביום ט"ו באב.
- הותרו השבטים להתחתן ביניהם : משה רבנו ע"ה צווה את בנות צלופחד להינשא רק לגברים מהשבט שלהם כדי שלא יעברו נחלות משבט לשבט. וכעת הותרו להתחתן בין השבטים.
- הותר שבט בנימין לבוא בקהל: לאחר מעשה פילגש בגבעה שנהרגו עשרות אלפים מישראל. אז נשבעו שלא לתת בנות לשבט בנימין. ומאחר וראו ששבט בנימין הולך ונכחד התירו להתחתן איתם.
- יום שפסקו למות מתי מדבר: לאחר חטא העגל נגזר על "דור המדבר" למות במדבר. לכן בכל יום תשעה באב היו חופרים קברים ונכנסים לשם. בבוקר יצא כרוז הבדלו החיים מן המתים, והחיים יצאו מהקברים. בשנת הארבעים עשו כן אך בבוקר קמו כולם חיים ואמרו שאולי טעו. ושכבו בלילות הבאים עד ליל ט"ו באב וקמו חיים כולם ואז הבינו שנשלמה הגזירה.
- ביטל הושע בן בארי מחסומים ועבודה זרה שהושיב ירבעם בן נבט: ירבעם לא רצה שעם ישראל יעלו לירושלים ולכן הציב ב 2 מקומות מחסומים ועבודה זרה. ובא הושע בן בארי וביטלם.
- יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה: אנדרייאנוס קיסר לא התיר לקבור את הרוגי ביתר, והשכיב אותם כגדר לכרם שלו באורך 72 ק"מ. ובא מלך אחר והתיר לקבור אותם לאחר 7 שנים שהיו מוטלים בביזיון. ותיקנו חכמים בברכת המזון ברכת הטוב והמטיב (הברכה הרביעית) "הטוב"-שלא הסריחו, ו"המטיב"-שניתנו לקבורה.
- פסקו לכרות עצים למזבח: שמיום ט"ו באב תש כוחה של חמה ואז העצים היו מתליעים ולכן פסקו לכרות עצים והלכו ללמוד תורה והייתה להם שמחה גדולה בכך.
- בנות ישראל היו יוצאות לכרמים: ומה היו אומרות הבנות?-בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה "שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל", ואומר:"תנו לה מפרי ידיה, ויהללו בשערים מעשיה".
תנו רבנן:יפיפיות שבהן מה היו אומרות?- תנו עיניכן ליופי שאין האישה אלא ליופי, מיוחסות שבהן היו אומרות:תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האישה אלא לבנים, מכוערות שבהן מה היו אומרות?-קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים.
גליון להורדה:
