פרשת " מְּצֹרָע " פ' הנשיאים - יום ה' מפטירים: "וארבעה אנשים..."

"וידבר ה' אל משה לאמר..."(יד-א)

כתב מרן החיד"א: חז"ל אמרו שהנגעים באים בעוון לשון הרע, ואמרו:"מרפא לשון-עץ חיים", לימוד התורה אשר "עץ חיים היא" הוא המרפא לחטא הלשון. וזהו "וידבר ה' אל משה", מהי תקנת לשון הרע- "לאמר", שילמד בתורה ויאמר דברי קדושה, ו"זאת תהיה תורת המצורע", שילמד המצורע בתורה וע"י כך יגיע ל"יום טהרתו". והוא על דרך שאמרו ז"ל, שבאותו אבר שחטא יעשה בו חבילת מצוות ויתכפר לו.(מעיין השבוע)

"זאת תהיה תורת מצורע ביום טהרתו ובא אל הכהן.."(יד-ב)

הצרעת לפי הטבע תתהווה מעפשות וזהום הגוף ותגבורת המרה והדבר יוצר רושם בבשרו,  והרפואה הטבעית לכך להרחיק את העיצבון ולעסוק בדברים המשמחים את הלב. והאדם יכול לומר זה הוא חולי טבעי, ולא יאמין שזה בא לו בגלל לשון הרע. ולזה נתחכם בורא עולם ואמר שייסגר בדד ובגדיו יהיו פרומים וראשו פרוע וכו' שזה הוא הפך לרפואה  הטבעית, ואדרבא יגבירו את החולי מחדש. וכשיראה שעשה דברים אלו שהם נגדיים  ובכל זאת נרפא יבין שבעקבות הרהורי התשובה והתוודות על החטאים נרפא ונטהר, ואז תהיה לו הוכחה ברורה שהנגע בא לו בגלל שדיבר לשון הרע.(אור החיים הקדוש.)

"ולקח למיטהר שתי ציפורים... עץ ארז ושני תולעת ואזוב..."(יד-ד)

הנגעים באים על גסות הרוח על שהאדם מגביה עצמו כעץ ארז. כאשר יתרפא, יביא עץ ארז, איזוב נמוך ושני תולעת, צמר צבוע אדום כדם התולעת הרומשת על הארץ, כדי להדגים ולהמחיש את ענוותנותו. אבל מרן החיד"א מצא רמז נפלא בביטוי "שני תולעת", והסמיך לו סיפור. פעם פנו אל פילוסוף הוגה דעות, ושאלוהו:"אמור נא, באיזו זכות אתה רוכב על סוס, וחורש בשוורים? במה אתה מתנשא עליהם? מה מותר האדם מן הבהמה?!" נבוך הפילוסוף ולא מצא תשובה. את היהודי אין השאלה מטרידה. הלוא הקב"ה יוצר הבריאה כולה נתנה בידי האדם לשימושו:"ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ". גם את הגוי הפשוט אין השאלה מטרידה, הלוואי והיה מסתפק בניצולם של בע"ח ובהתנשאות עליהם... אבל הפילוסוף המתיימר לנהוג בחכמה ובתבונה, בצידוק וביושר. ובכן מה יאמר? חשב וחשב, וענה:" הואיל ואנו רואים שבעלי החיים משמשים כמאכל לאדם לאחר מותם, והוא ניזון מבשרם, אות הוא שהאדם נעלה מהם ומתנשא עליהם, ורשאי להשתעבד בהם גם בחייהם!" תשובה מחוכמת. צחקו השומעים ואמרו:"אם כך, הרי האדם עצמו משמש לאחר פטירתו כמאכל לתולעים. ולשיטתך, אות הוא שחייב הוא להיות להם לעבד בחייו"... הסתתמו טענותיו של הפילוסוף, והוריד ראשו במבוכה. עד כאן הסיפור. מכל מקום, אמר מרן החיד"א, יש לו לאדם לרכוש ענווה מופלגת מידיעה זו, שאין הוא אל "שני לתולעת" משמש אותה למאכלה... ואם כן במה יתגאה? "דע לאן אתה הולך, למקום עפר רימה ותולעה"... (מעיין השבוע) 

"את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו..."(יד-ט)

כותב ה"כלי יקר":פרט הכתוב שלושה איברים אלה, לפי שהם קרובים אל שלש עבירות ראשיות, אשר עליהן הנגעים באים. יגלח שער ראשו-לכפר על גסות הרוח, על הרצון להיות ראש לכל דבר. זקנו-השערות סביב הפה יגלח, לכפר על הפה המדבר לשון הרע. ואת גבות עיניו-לכפר על צרות העין. (ליקוטי אליהו)

"כנגע נראה לי בבית..."(יד-לה)

מהו "כנגע", בלשון פיקפוק וספק. רש"י מביא את דברי המשנה שאפילו בעל הבית תלמיד חכם הוא ויודע שהוא נגע, לא יפסוק כן אלא ישאיר את הקביעה לכהן. בטעמו של דבר כתב המהר"ל מפראג, כיוון שאין הסמכות נתונה אלא לכהן, נמצא שעד להחלטתו אין זה נגע, ועל האדם להקפיד על אמירת אמת. וה"תוספות יום טוב" השמיענו נימוק נוסף:שלא לפתוח פה לדבר רע, כי "ברית כרותה לשפתיים". גם אם רק תשמור שפתיך חתומות. עצום ורב הוא כוחו של הדיבור, ויש להיזהר בו מאוד! (מעיין השבוע)

"זאת התורה לכל נגע... להורות ביום הטמא וביום הטהר..."(יד-נד,נז)

בפסוק זה יש רמז לדברי חז"ל: החש בראשו יעסוק בתורה. והחש בגרונו יעסוק בתורה, והחש בכל גופו יעסוק בתורה -"זאת התורה", רפואה שלימה היא לכל המחלות ולכל המיחושים-"לכל נגע הצרעת". ועוד פירש הרב ברנש:"להורות"-לימוד התורה, בכל העיתים ובכל הזמנים ובכל המצבים, "ביום הטמא וביום הטהר", אפילו מי ששקוע בשער הטומאה האחרון, התורה  מגינה עליו ומצילתו. ובחז"ל כתוב: "דברי תורה אין מקבלין טומאה", המאור שבה מחזירו למוטב. (ליקוטי אליהו)