גליון מספר:
449
"אלה תולדות יעקב יוסף..."(לז-ב)
אומר האדמו"ר ר' מנחם מנדיל מרימנוב:אדם מישראל אינו צריך להסתפק במה שכבר השיג, אלא צריך לשאוף לעלות מעלה מעלה, להיות "מוסיף והולך". "אלה תולדות יעקב- יוסף", תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, ומעשיו הטובים של יעקב- יוסף - להוסיף לשאוף, להוסיף לעלות. (ליקוטי אליהו)
"...ועשה לו כתונת פסים"(לז-ג)
רש"י הביא דברי המדרש, שיש בתיבה זו רמז לצרותיו העתידיות, שנמכר לפוטיפר ולסוחרים, לישמעלים ולמדיינים, נוטריקון פסי"ם. וביאר רבינו האלשיך הקדוש שכל אלו רמוזים בכתונת הפסים דווקא, משום שבגלל הקנאה שעוררה, נמכר.. (מעין השבוע)
"וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום..."(לז-ד)
אבל לוּ היו יושבים בצוותא, היו מדברים איש אל אחיו, והיו מוכיחים זה את זה, והיו משלימים ביניהם. הצרה במחלוקת היא שאין שפה משותפת, ואין אוזן קשבת, אין הוכחה ואין תוכחה. גם כששונאים צריך לדעת לשבת ולדבר וזה יפתור המחלוקת.(ליקוטי אליהו)
"מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו..."(לז-כו)
השבטים הקדושים, שבטי י-ה, התכנסו והחליטו שיוסף זומם להדיחם מכנפי השכינה, ומלהימנות על עם ישראל ומייסדיו, ודינו כדין "רודף" רוחני. נמנו וגמרו להורגו. בא יהודה ושינה את החלטתם באומרו:"מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו", במה שכנעם? הסביר החיד"א: האחים הקדושים לא רצו שמעשיהם ייוודעו לאביהם ויקפיד עליהם, והם ימיטו על עצמם קללה ולא ברכה, חלילה. אבל כיצד יוכלו להסתיר זאת מיעקב אבינו, הלוא ניחן הוא ברוח הקודש? התשובה היא שהרי "אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות... אלא מתוך שמחה". לכך נאמר:"ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' ". והשבטים סמכו על כך שיעקב אבינו יתאבל על בנו ומתוך כך לא תשרה עליו שכינה בעצבותו, ולא ידע ברוח הקודש מה ארע. אמר להם יהודה:" מה בצע כי נהרוג את אחינו - וכיסינו את דמו", האם בכך נסתיר את אשר קרה? הלוא כבר אמרו כי "גזירה על המת שישכח מן הלב", ואבינו יתנחם, ורוח קדשו תשוב אליו, והכל יתגלה! מה נעשה, "לכו ונמכרנו" ונאמר לאבינו כי חיה רעה אכלתהו, ומתוך כך לא יפסק אבלו, הואיל ולמעשה יוסף לא מת. עיצבונו ימשך, וממילא תסור ממנו רוח הקודש, ומעשינו לא ייוודעו לעולם!... (מעין השבוע)
"ויהי בעת ההיא וירד יהודה..."(לח-א)
כתב רבי חים ויטאל:אין "ויהי" אלא לשון צרה- הביטו וראו כיצד עבירה גוררת עבירה, ופותחת פתח להידרדרות רצופה. מחמת מכירת יוסף, הורידו האחים את יהודה מגדולתו. ובצערו הזניח כיבוד אב וירד לעדולם. ואז לקח לאישה נערה כנענית. ואז נולדו להם בנים רעים ומתו בחטאם בעודם צעירים, ורעייתם לא התייבמה. וכעונש מתה גם אשתו של יהודה, עד שהגיע למעשה תמר- וכל התהליך נבלם בגילוי של הודאה על החטא ותשובה:"צדקה ממני!"- ושב למלוכה! כי בתשובה- מתקנים הכל! (מעין השבוע)
"ויהי כמשלש חדשים... ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף..."(לח-כד)
יש כאן רמז לנר חנוכה. "כמשלש חדשים"- חנוכה חל שלושה חודשים אחרי יום בריאת העולם, העולם נברא בכ"ה באלול וחנוכה- בכ"ה בכסליו. "ויאמר יהודה"- אמר רבי יהודה:"חנוני שהדליק נרו (נר חנוכה) מבחוץ ונשרף הפשתן, פטור". "הוציאוה ותשרף"- מצוותה (מצוות ההדלקה) על פתח ביתו מבחוץ. (ליקוטי אליהו)
"ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו "...(לט-ד)
אם זכה יוסף לחופש ולשלטון, מדוע לא שלח מיד אגרת לאביו להודיעו כי חי הוא, ובכך להפיג את צערו? אומר ה"אור החיים" הקדוש: אילו היה יוסף מודיע לאביו כי הוא חי, היו אחי יוסף מתגלים בקלונם על כל אשר עוללו לו, והיו מתביישים לפני יעקב אביהם. לפיכך, נמנע יוסף מלעשות זאת, כדי למנוע מאחיו בושת פנים. וכמו שאמרו חז"ל: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. (ומתוק האור).
"ולא חשך ממני מאומה...ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים(לט-ט)
בדבריו לאשת פוטיפר, אמר יוסף כי הוא קבל לידיו את כל הסמכות והשליטה על עניני הבית, ולכן איננו יכול לחטא בעריות, ה"פרדס יוסף" מביא על כך את דברי הגמרא: "רוב בגזל ומעוט בעריות", שפרושם: רוב בני אדם נכשלים בעוון גזל, ומעוט מהם נכשל בעריות. הסמכויות הללו שנתנו לי – אומר יוסף לאשת פוטיפר – מוכיחות כי אין בי עוון גזל, והרי הדברים קל וחומר: בגזל אינני נכשל, ואיך אחטא, חלילה, בעריות?! (ומתוק האור).
"חלמו שר האופים ושר המשקים..."(מ-ה)
מדוע פתר יוסף לשר המשקים לטובה, ולשר האופים לרעה? כתב "האביר יעקב", שיתכן שיוסף סיפר להם את כל המעשה באשת פוטיפר, ושזכות שלושת האבות עמדה לו להינצל ממנה. שר המשקים האמין לדבריו, והדבר בא לביטוי בחלומו. הוא חלם והנה גפן לפניו, רמז ליוסף ששירת לפניהם והוא חף מפשע כגפן שאינה מקבלת הרכבה ממין אחר. ובגפן שלושה שריגים, זכות שלושת האבות, והיא כפורחת, כלומר גם בזכות עצמו יכול היה להינצל. הרי זה חלום אמיתי וטוב, ויוסף פתרו לטובה.
אבל שר האופים חשד את יוסף שעבר את העבירה, ופגם חלילה בקדושת האבות. הוא חלם ששלושה סלים מחוררים על ראשו, אלו שלושת האבות שיוסף פגם בהם וחוררם. והעוף- בגימטריא יוסף (156) - אוכל אותם ופוגם בהם. ואם כן היה שר האופים חושד בכשרים ולוקה בגופו, ויוסף פתר לו כמידתו... (מעין השבוע)
"ולא זכר שר המשקים את יוסף, וישכחהו..."(מ-כג)
יש כאן לכאורה כפל מילים. שהרי אם לא זכר- ממילא שכח. אלא, כתב רבינו אברהם בן הרמב"ם, הלוא חז"ל אמרו שיוסף נענש על שפנה אל שר המשקים בבקשת עזרה, כי לרום דרגתו ומעלתו היה עליו לבטוח בה' לבדו ולשווע אליו, ולא לבטוח באדם. ולפיכך נענש בהמשך שהייתן בבור הכלא. וזהו שנאמר כאן, שלא נתלה את הזנחת שר המשקים בהתרשלותו ובחולשת זיכרון. אלא "וישכחהו", הייתה בו שכחה מכוונת ממרום, "וזהו הפירוש האמיתי" ששכחת יוסף הייתה עונש, ולא מקרה! (מעין השבוע)
גליון להורדה:
